מאת: אלישיה תומפסון
אני חייב להודות שהייתי ילד די יוצא דופן. גדלתי על תוכניות בישול, מרתה סטיוארט ו”אני אוהב את לוסי”. חלמתי להיות עקרת הבית האידיאלית משנות החמישים עם בית ללא רבב. (אני יודעת, תקראו לי מיושנת, אבל זה נשמע לי כיף.) דמיינתי שיום אחד אני עושה את המלאכות המפורטות שמרתה סטיוארט איכשהו מצאה לה זמן. דמיינתי שאני מבשלת ארוחות גורמה, לחם תוצרת בית, חמאה טרייה ועדיין יש לי זמן לתפור, לעצב, לנקות ולגן. חלמתי מתישהו להיות, ובכן, מושלמת.
כשסוף סוף השגתי את החלום הגדול שלי, תכננתי את כל הדרכים שבהן אנצל את הזמן שלי כעקרת בית. התכוונתי לשמור על הבית שלי ללא רבב, לבשל ארוחת ערב כל ערב ולעבוד על מלאכת יד מהנה בזמני הפנוי. סוף סוף היה לי זמן לעשות את כל הפרויקטים המהנים שחלמתי עליהם. התכוונתי להפוך את הבית שלנו לבית, והתרגשתי!
אבל זה לא הלך בכלל כמו שתכננתי. (ובכנות, הבנתי שזה בסדר!)
כשנה אחרי שהתחתנתי, גיליתי שיש לי פיברומיאלגיה. נאבקתי בעייפות ובכאב שמנעו ממני לעשות את רוב הדברים שתכננתי. מצאתי את עצמי מבלה את רוב הימים בשכיבה על הספה שלי בצפייה בטלוויזיה וחולמת על כל הפרויקטים שרציתי לעשות.
בימים הטובים באמת שלי, הייתי דוחף את עצמי מעבר לגבולות שלי ומנסה לעשות את כל הדברים ברשימה שלי. שוב ושוב, דחפתי את עצמי חזק מדי ובסופו של דבר סבלתי מכאבים רבים מכדי לעשות משהו במשך שבועות. הייתי כל כך מתוסכל שלא משנה כמה ניסיתי, הגוף שלי המשיך להיכנע לי.
לא קל לקבל שלגוף שלי אין כוח ואנרגיה לעמוד בקצב האידיאלים שלי. ביליתי חודשים בתחושת אשמה, עצלנות וחסרת תועלת. התסכול של אכזבה היה כנראה המכשול הגדול ביותר שהייתי צריך להתגבר עליו.
לעתים קרובות כל כך, אלה בקהילת המחלות הכרוניות דנים בקשיים ובתסכולים של תגובות של אנשים אחרים למחלה שלנו. אבל אנחנו נלחמים יותר מהציפיות של אנשים אחרים. יש ימים שאנחנו צריכים להילחם בעצמנו.
משאבים מהאגודה הלאומית לפיברומיאלגיה
להסתבך עם פיברומיאלגיה
אודות פיברומיאלגיה
לחיות עם פיברומיאלגיה: מה הלאה?
סוף סוף הבנתי שאני צריך לקחת צעד אחורה ולהבין מה באמת חשוב. בעלי הבטיח לי שוב ושוב שאני יותר מדי קשה עם עצמי, אבל היה לי קשה להבין שהוא צודק. לא אכפת לו אם הבית שלנו ללא רבב; לא אכפת לו אם יש לנו אוכל מהיר לילות מסוימים; לא אכפת לו שבימים מסוימים כל מה שאני משיג זה לקום מהמיטה. החברים שלי לא נכנסים לבית שלי ושופטים אותי כי הוא לא נקי כמו שאני חושב שצריך להיות. לעתים קרובות יותר, החברים והמשפחה שלי אפילו לא שמים לב לדברים שלדעתי הם הפגמים הכי מתסכלים שלי.
בכנות הייתי צריך להבין שאני יכול לשחרר את עצמי מהקרס. אני לא חייבת להיות מרתה סטיוארט. אני לא חייב שהכל בחיים שלי יהיה פשוט מושלם. לפעמים אנחנו צריכים פשוט להאט וליהנות מהיופי של החיים, גם בתוך הכאוס.
החיים שלי לא מושלמים. ואני בסדר עם זה
